חיית מסיבות בעבר, זאב בודד כיום

Party-animal

וואלה, אני מכירה המון אנשים, המון, אולי יותר מדי – אני לא מתביישת לומר, ככה זה שאת חיית מסיבות, "קלאברית" היו קוראים לזה פעם. מגיעה לכל מקום שווה בעיר, וגם לנידחים מדי פעם, כן – מועדונים, פאבים, דאנס בארים, מסיבות פרטיות – כל מה שיש הרבה שמח, רעש, בלאגן והרבה אנשים. וככה, לפעמים דרך ידיד של החברה של האקסית של האח, את לומדת להכיר עוד מישהו ודרכו עוד טיפוס, ופתאום את מוצאת את עצמך אי שם בחבר השישי או השביעי או מי זוכר כבר, בשרשרת האנשים הבלתי נגמרת הזאת ואת לא מאמינה איך את מכירה כל כך הרבה אנשים ומדי פעם את לא זוכרת מאיפה בכלל את מכירה אותם, אך את מכירה ולמה לעזאזל אתם חוגגים ביחד, קורעים את העיר, או סתם הכיס בכל הזדמנות שיש.

בכל שנות גיל ה-עשרים ו'… את בטוחה שככה נראים החיים. החיים הטובים, החיים הגדולים, החופש האמיתי, תענוגות החיים. וכל מי שאומר לך אחרת פשוט סתם משקר, טועה ומטעה ובעיקר בעיקר, לפני הכל מקנא. ולא מעט. נו מילא.

ויום אחד, בום – את מתעוררת לעוד בוקר "שגרתי" שמהר מאוד הופך למאוד לא שגרתי – את מגלה לפתע שהחבר ההוא הכיר מישהי והיא בכלל לא בקטע של מסיבות אז הוא נעלם יחד איתה; ההוא מהחבר'ה של מוצ"ש התחתן בלי התראה מוקדמת ממש; זאת התחילה לעבוד בעבודה רצינית של "גדולים" אז בכלל אין סיכוי שהיא תצא באמצע שבוע; זה החליט פתאום לארוז את עצמו ולטוס ללמוד בברלין וזו שלפני שנתיים-שלוש ליוותה אותך כמעט בכל שישי היא כבר אימא במשרה מלאה והמוזיקה היחידה שהיא שולטת בה היום זה הפסקול של ערוץ "הופ קטנטנים"…

ואני? מה איתי? כנראה הלכתי לאיבוד בדרך… אף פעם לא באמת חיפשתי מערכת יחסים אמיתית, ובכלל לא ממש לקחתי את החיים ברצינות – כי וואלה רציתי לחגוג וליהנות נטו, לטרוף את העולם ממסיבה למסיבה. לא באמת חשבתי שאני צריכה לעצמי מערכת יחסים ארוכת טווח מלבד עם המסיבות האהובות עליי בעיר. לא רציתי באמת לוותר על האינדיבידואליות שלי וידעתי למצוא איזה חבר ללילה כשהתחשק שלי וכל מה שרציתי זה ליהנות. פתאום, כמעט מבלי להרגיש אני יוצאת למועדון ומגלה שוואלה אני הכי מבוגרת שם… by far כאילו.

מה זה קרה לי? טוב לי או רע לי…

אני לא אשקר לכם, לא פעם ולא פעמיים ישבתי עם עצמי ותהיתי… כי אולי טעיתי כל השנים הללו ואיך עכשיו אני אמורה לסדר לעצמי את הראש ובעיקר את הנפש. אולי אני זקוקה לאיזשהו טיפול, יעוץ אישי כזה, יעוץ לכאלו שמחפשים קשר זוגי או סתם כמה עצות טובות למציאות זוגיות. הרי אני ממש לא בן אדם רע או שלילי או חלילה אכזר. רחוק מזה. אני חייכנית מאוד, אוהבת לצחוק מאוד מאוד, אוהבת את החיים מאוד מאוד מאוד (רוב הזמן כן?), אופטימית (רוב הזמן אמרתי? כי כרגע קצת פחות), תמיד מוכנה לנסות דברים חדשים, לנסות ולהתנסות. אני אפילו מוכנה לקום מוקדם לראות את הזריחה או לטייל בטבע, ואני כבר תקופה לא בודקת כל ערב מה יש לעשות. קצת מעייף לי, בכל זאת חרשתי לגמרי כמעט כל חור. חוץ מזה עם מי אני אלך? כמעט כל החבר'ה הטובים של פעם, המסיבות היחידות שהם הולכים אליהן עכשיו הן מסיבות גן. במקרה הטוב.

אין, כשאתם ה"רווקים" הנצחיים של החבר'ה, מאוד לא פשוט לצאת מזה. מאוד קשה לקום בוקר אחד ולהחליט שאתם חיים בשניים. התרגלתם לאהוב את ה"לבד" שלכם, אתם אוהבים שאף אחד לא יכול להשפיע עליכם, אתם לא תלויים בשום גורם ואין איש שתלוי בכם, חופש גדול 24/7. אבל בואו אגלה לכם סוד גדול ולא כמוס – זה לא פתרון, אלו לא החיים אני יודעת את זה. אי אפשר באמת לחיות את החיים האלו לבד, זה לא באמת כיף, לא באמת חופש. זה לא כיף להגיע למקומות לבד ולהרגיש ככה גם כשהמקום מלא באנשים, זה לא כיף שאין מי שאפשר לדבר איתו על דברים מהותיים באמת וגם על החיים בכל רגע נתון, שאין מישהו לדאוג לו ושהוא דואג לך, זה לא כיף. מסיבות ובילויים זה בהחלט נחמד וטוב עד לגיל מסוים מאוד מסוים. אחר כך חברים,  צריך לדעת למצוא את הזוגיות הנכונה לחיים, מערכת היחסים שתשלים את כל החוסרים ותעלה את מפלס הריגושים – ככה באמת חוגגים, אלו החיים חברים.